הכירו את נתן מאיר

נתן מאיר התפרסם בנסיבות שאף אחד לא היה מדמיין אותן, גם לא בסיוטים הכי גרועים. בינואר 2016 אשתו - דפנה מאיר ז״ל, נרצחה בביתם שבישוב עתניאל ע״י מחבלים. לזוג היו 6 ילדים, 4 ילדים ביולוגים ו-2 ילדי אומנה, שניהם עם צרכים מיוחדים. 3 מהם נכחו באירוע.

בליל הרצח, השאלה הראשונה של ילדיו הייתה: "האם ילדי האומנה יישארו איתנו?". התשובה היתה ברורה.

ב2017 התחתן עם זהר, לזוג נולדו עוד שני ילדים ויחד הם מגדלים 8 ילדים, 2 מהם ילדי האומנה, כיום בני 10 ו 12.

לרגל יום זכויות הילד הבינלאומי שאלנו את נתן כמה שאלות, לפני מפגש הזום שיתקיים בהשתתפותו ב 21/11.

למה אומנה?

כי אין דבר יותר גבוה מלתת, כי זה מובן מאליו. דפנה ז״ל ואני, כשהתחלנו באומנה, הגענו מבתים שונים – ההורים שלי הכניסו כל מי שנקרה בדרך, ואירחו כל מי שהגיע מחו״ל ולא היה לו היכן לשהות, ודפנה מהצד שלה אמרה אמירה הפוכה: ״אני לא זכיתי לבית אבל זכיתי לגדול טוב״ ובמקום להיכנס למקום הקורבני, היא נכנסה למקום של לעזור לאחרים. כשמדברים איתי על זכויות – יש לי זכות גדולה לגדל ילדים באומנה. זה אתגר ענק, וזה קשה, וזאת גם זכות אדירה לראות את הפנים שלהם כל יום.

אחד האירועים הכי מרגשים שהיו לי בחיים זה שלפני מספר חודשים ציינתי 10 שנים לאומנה, חשבתי איך אני יכול לציין זאת ובאיזשהו רגע זה נחת עליי מהשמיים - הדרך הייתה להתקשר לאמא של שני הילדים, ואמרתי לה תודה. תודה על הזכות שיש לי לגדל את הילדים שלה, תודה שהיא מאמינה בנו.

מה היו החששות?

היינו טיפשים לכן לא חששנו (צוחק). ידענו שאנחנו הולכים אל הלא נודע והסכמנו ללכת אל הלא נודע. מי שעסוק בלעשות חשבונות – מה משתלם לי ומה לא משתלם לי, אז עדיף לו לא להתחתן ולא לגדל ילדים. האומנה יכולה להיות מאתגרת אך היא נותנת לך טעם לחיים. טעם אמיתי לחיים, לא קוקה קולה. וכל יום שאתה עובר אתה אומר ״וואו, צלחתי עוד יום״. שני הילדים הם בעלי צרכים מיוחדים, ונוסף לכך גם סיפור אומנה מורכב. לקחת ילדים באומנה זה הכי מומלץ בעולם, זה כרטיס הכניסה לעולם הבא. הזכות לתת היא הזכות הכי גדולה בעולם.

איך הגיבו הילדים הביולוגיים?

לפני שלקחנו אותם דיברנו איתם על זה. הבת הגדולה לא הכי התלהבה מהרעיון אבל הסכימה. שאר הילדים הסכימו, הם היו ילדים קטנים. לפעמים היה להם קשה ומאתגר. ילדי האומנה תופסים הרבה מרחב בבית אך לא היינו מוותרים עליהם בחיים. היום החלום של הילדים הביולוגיים שלי הוא שכשהם יהיו גדולים, גם להם יהיו ילדי אומנה.

ספר לנו על רגעי שיא באומנה, שהיוו אבן דרך בחיי המשפחה שלכם

הרגע הזה שאמרתי תודה לאמא של הילדים, זה רגע שיא מבחינתי. כשדפנה נרצחה והשאלה הראשונה שהייתה לילדים לשאול היא האם הם נשארים איתנו. באיזשהו מקום זה אומר הכל באמירה שלי מול הזכויות והחובות. זה נשמע כאילו אני צדיק ואני נותן נותן, אבל אני הוא זה שמקבל. אני לא יודע איך היינו עוברים את הרצח של דפנה אם הילדים האלה לא היו איתנו. לקחנו על עצמנו משימה לגדל שני ילדים וזה שאמא נלקחה מאיתנו זה לא אומר שאנחנו לא נמשיך לגדל את הילדים. באיזשהו מקום הילדים הללו, הם שמרו עלינו מאד מאוחדים באתגר הזה. זה לא שזה לא קשה, מורכב ומאתגר, אבל הקשה, המורכב והמאתגר הוא טעם החיים.

יש הרבה רגעים קטנים שנותנים קורת רוח: אתה מאושר מכל איזושהי הצלחה, מכל בדל של עצמאות שאתה פוגש, שם אתה מאד שמח. כשאתה רואה שאחד הילדים שלך קונה מתנה כי הוא יודע בדיוק מה החלום של אותו ילד, אתה מבין כמה הילד הזה מתמלא באור.

איך הייתה ההתמודדות של ילדי האומנה עם האובדן?

קשה מאד, מורכבת מאד, ילדים עם צרכים מיוחדים – הטראומות שלהם פחות נגישות. בפוסט טראומה הרבה פעמים קורה שהיא מתחבאת ואי אפשר לגשת אליה, ופה זה שבעתיים. הגדול מביניהם עמד ליד דפנה ליד הרצח. הוא ראה הכל הכל. אחרי שלוש שנים ביום האזכרה עשינו איתו תהליך שלם, ובסופו בפעם הראשונה הוא התפרץ בבכי. על האובדן הגדול שהוא חווה כל יום. זו הרי טראומה על טראומה על טראומה. זה גם יושב לו על סיפור החיים המקורי שלו, והנה זה שוב קרה לו.

איך היתה ההתמודדות שלך איתם אחרי הרצח?

אני חושב שמאד דומה להתמודדות עם שאר הילדים: עם ליטוף וחיבוק ולהיות שם תמיד בשבילם. אחרי הרצח של דפנה אני עזבתי את העבודה והתמסרתי לבית, לא עבדתי במשך כמה שנים. זה המון התמסרות, המון להיות נוכח, להיות סביבם, להיות שם בכל מקום ובכל פינה, וגם תודה לאל שאני לא מתבייש לקחת עזרה ולקחתי הרבה מאד עזרה, וככה היה אפשר לשרוד את זה.

ספר לנו קצת על ההיכרות עם זהר. איך היכרתם? איך הילדים קיבלו אותה?

זהר ואני בגדול התכתבנו ביחד בתגובה לאיזה פוסט ואיכשהו זה התגלגל להיכרות עמוקה יותר. כשהבנתי שאני לא הולך למצוא את עצמי בעולם השידוכים אז ביקשתי מחברה טובה שתיתן יד ותעזור לי למצוא את השידוך הנכון, את החיבור הנכון בשבילי, והיא שאלה אותי שאלה גדולה מאד – אתה רוצה אישה שתהיה נלווית אליך, שתהיה אשת בית, או מישהי שאתה תהיה נלווה אליה, מישהי מלאת חיים וכוחות? ובחרתי באפשרות השנייה. וכשביקשתי ממנה לעזור לי, בין השאר נתתי לה כמה טלפונים שהגיעו אליי. ובהיכרות קצרה שלה עם זוהר היא אמרה ״לא תמצא יותר טובה מזאת!״.

לזהר תמיד היה חלום לגדל ילדים באומנה, והיא נכנסה לבית עם 6 ילדים, מאד מאתגר אך רק אישה כמו זהר יכולה לעמוד בהכל. היא ההשראה האמיתית בסיפור.

מהו המסר הכי חשוב שלך להורים שמתעניינים באומנה?

יש משהו בלהסכים ללכת אל הלא נודע. אני פותח את הלב שלי ויהיה מה שיהיה. לקפוץ ראש אל בריכה שלא בטוח שיש בה מים. אני מסכים לעשות את זה כי זה יכול להיות הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי. אין אושר גדול מזה, זה הדבר הכי גדול בעולם. אני כל פעם נפעם מהנס שלא יתואר שאלוקים נתן לנו להביא ילדים לעולם, ופה אנחנו זוכים לתת יד לדבר הגדול הזה, לילדים שאין להם, ולתת להם בית. ומה שתיתן להם זה הרבה יותר ממה שיש להם היום. אתה נותן להם בית חם, אוהב, אוכל, משפחתיות, איזשהו מצע גידול שלא משנה לאן הם יגיעו בסוף, זה תמיד יהיה הבסיס שלהם. וגם אם ילד כזה יום אחד יגיע למקומות לא טובים, תמיד יישאר לו החלק הזה ששנים הוא היה במקום טוב, מקום חם, מקום אוהב.

מהן העצות שיש לך לתת להורי אומנה שנמצאים כבר בתוך התהליך?

לקחת חופש. אבל באמת. להסכים להגיד החוזק שלי הוא טובת הילדים. יש משוואה שהורים נכשלים בה רבות. בחיי המקצועיים יש לי קליניקה ואני מייעץ למשפחות. כשהורים מסתכלים אחד על השני בעיניים אוהבות, הילדים יהיו מאושרים. הם במרכז. הם הילדים שלוקחים את עצמם למסע, הם תמיד צריכים להטעין את עצמם בכוחות. באמת באמת לצאת לחופש, וכן, זה גם חופש מהילדים. כדי שיהיה לכם יותר כוח והם ירוויחו יותר אותכם. חייבים, חייבים, חייבים לאגור כוחות.

לרגל יום הילד הבינלאומי - מהי הזכות הכי חשובה בעיניך מבין הזכויות שיש לילדים?

הזכות הכי חשובה היא החובה, והזכות הכי חשובה היא לגדל ילדים, ולהיות מחויב למערכת. אני חושב שהרבה מדי אנחנו מדברים על זכויות הילד, ומגיע לילד שיהיה אכפת לנו כל כך שלא נוותר לו ולא נוותר עליו.

משפחות מאזור ירושלים והדרום בלבד! (עד גיל 55)

הצטרפו למפגש זום מיוחד לרגל יום הילד בהשתתפות נתן מאיר - אב אומן

להצטרפות

מעוניינים לתרום לפעילות שלנו?

לתרומה