שם: אהוד (שם בדוי)
תפקיד: אב אומן באומנת חירום
מקצוע: מהנדס מחשבים
גיל: 50
אזור מגורים: מחוז ירושלים
ילדים ביולוגים: חמישה ילדים בגילאי 13-25
ילדי אומנה: מגיעים אלינו ילדים מגיל יומיים ועד 5.5 שנים
ותק באומנה: כ-7 שנים
ספר את סיפור האומנה שלך.
המחשבות על אומנה או אימוץ תמיד היו בביתנו. כשדיווחו בחדשות על ילד קטן שנמצא משוטט בשעות לילה לבדו, או תינוק שעבר התעללות ע"י משפחתו, עלתה המחשבה שאולי ניקח אותו אלינו, אך בזמנו אשתי ואני לא היינו פנויים בחיי היום יום.
לפני פרישתי מהצבא, שמענו על המושג "אומנת חירום", ועינינו נדלקו!
לקראת הפרישה המתקרבת, החלטתי שאולי הגיע הזמן ונוכל לשמש כמשפחה כזו. לאחר התייעצות ומחשבות עם הרעיה, ואח"כ עם שאר בני המשפחה, החלטנו ללכת על זה! והשאר היסטוריה...
בתחילה היו הרבה חששות בקרב בני המשפחה. הבנו כי הילדים שנקלוט בביתנו עלולים להיות ילדים שעברו חוויות קשות ואולי זה עלול להשפיע לרעה על המשפחה שלנו. שאלו אותנו מה עם הזמן וההשקעה לילדינו הביולוגיים? מה עם הזוגיות? איך נעמוד בפרידות מילדים שנקשרנו אליהם? ועוד כהנה וכהנה.
כיום המשפחה המורחבת מאוד מפרגנת, ההורים והאחים שלנו מתייחסים לילדים באומנה כמו אל חלק מהמשפחה. בני הדודים משחקים איתם במפגשים ומתגעגעים אליהם בפרידות. וכמו אל שאר הנכדים, סבא מידי פעם מנסה להבריח סוכריה מאחורי גבינו...
מאז שאנחנו אומנת חירום, הבן שלי הגדיר זאת היטב, "המשפחה עברה לסלון". ישנה מעין לכידות משפחתית סביב הטיפול בילדים. בכל משפחה, כל ילד שנולד משנה במשהו את המארג המשפחתי. כל ילד מוסיף את התבלין שלו למשפחה. במשפחת אומנת חירום, התבלין מתחלף בתדירות גבוהה...
אני חושב שאפשר לחלק את החיים לפני ואחרי:
לפני – כל אחד טרוד בענייניו, מגיע מהלימודים, מניח את התיק ורץ לחברים או לשיעורי הבית. הקשר בין האחים היה בד"כ בין אלו הסמוכים בגיל.
אחרי – כולם רוצים לטפל בילדים (לא תמיד...) ולשחק איתם. בעיקר סביב קליטה ופרידה, קשה לצאת מהבית. הילדים מבקשים להריח ולהרגיש עוד ועוד את הילד. הקשרים בין כל האחים התחזק, גם בין האח הגדול לקטן, להם יש עכשיו עיסוק משותף.
ספר על חווייתך כאב אומן.
התפיסה הכללית רואה יותר את האשה, כזו המגדלת את הילד. היא נשאה אותו ברחמה תשעה חודשים, הניקה אותו והייתה צמודה אליו בשנות חייו הראשונות.
באומנה, נקודת הפתיחה די מתאזנת. הילד זקוק לדמות אב, בעיקר אם הייתה חסרה לו בביתו.
לעתים, הוא יעדיף (לפחות בהתחלה) את קרבת אב האומנה. במקרים בהם הייתה חוויה שלילית מהאב הביולוגי, אב האומנה יכול לאפשר לילדים ליצור מחדש את האמון בעולם המבוגרים.
אספר על "אלון", הגיע אלינו תינוק בן חודשיים, מכוער, עם כתמים על הפנים, כולו מכווץ וחרד. אלון היה מסרב ליצור קשר עין ובורח מכל מבט. כשהיה רעב, היה ממרר בבכי, וכשקרבנו את הבקבוק לשפתיו, היה מתנפל עליו ואוכל. כשהיה צריך לעשות הפסקה להוצאת אויר מהבטן, היה משתולל עד שהאוויר היה יוצא וצורח אם קרבנו חזרה את הבקבוק לפיו. היה לו קשה להירדם ונראה היה שנמצא כל הזמן ב"כוננות ספיגה".
עם הזמן, אלון החל להירגע, יצר קשר עין מצויין, עור פניו היה יפה וחלק וחל שיפור ניכר במצבו. לאחר חצי שנה, אלון עבר למשפחה חדשה, איתה שמרנו על קשר והתעדכנו במצבו של הילד.
לצערנו, לאחר תקופה האומנה התפרקה והילד עבר למשפחה אחרת, איתה לא היה לנו קשר ולא ידענו מה מצבו. אלון לא יצא לנו מהראש, דאגתנו אליו הייתה רבה. באמצעות מנחת האומנה, קיבלנו עדכונים כי מצבו טוב, הוא בתהליכי אימוץ למשפחה מקסימה, שכרגע מעדיפה שלא ליצור קשר.
לאחר כשלוש שנים, עדכנה אותנו מנחת האומנה כי ניתן להיפגש עם הוריו המאמצים!!! המפגש תוכנן להיות במשרדים של סאמיט, עם ההורים בלבד, ללא אלון. ההתרגשות הייתה בשמים, סוף סוף נוכל לשמוע ממקור ראשון על מצבו של אלון ובהמשך אולי אף לפגוש אותו! בלילה שלפני המפגש לא הצלחנו לעצום עין. הגענו למפגש כשעה לפני המועד וההמתנה הייתה מורטת עצבים.
והנה, כמה דקות לפני מהמועד המתוכנן, נפתחה הדלת ו... ילד קטן, מתולתל, יפהפה וחמוד נכנס פנימה בביטחון רב וסקר את הסביבה, אחריו נכנסו הוריו המאמצים. אין מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו. הייתי צריך לשמור על עצמי במאמצים אדירים שלא להתקרב, להרים ולחבק אותו, כדי לתת לו הזמן להתקרב אלינו בקצב שלו.
במשך כשעתיים, ישבנו בחדר עם המשפחה, שיחקנו עם אלון חיבקנו ועטפנו אותו, ושמענו מה עבר עליהם בתקופה שעברה. ההורים ציינו כי היחס אלינו אינו רגיל מצד אלון, וכנראה שמשהו מאיתנו עדיין שמור לו בזיכרון. שנה אחר כך, נפגשנו לטיול משפחתי משותף, ועד היום נשמר קשר חם בין המשפחות.
מה המסר שתרצה להעביר לאבות ומשפחות שמתעניינים לשמש כאומנה?
אם אתם רוצים להיות משפחת אומנה או אומנת חירום, חושבים ובודקים היטב ומגיעים למסקנה שאומנה אפשרית אצלכם – לכו על זה !!!
זה אולי לא קל, ויהיו קשיים בדרך, אבל עם הרבה סבלנות, חום ואהבה, אתם מצילים חיים של ילד. אין סיפוק גדול מזה! בהצלחה !